ביקורת, בעיקרה היא דבר טוב - בכך אין כל ספק, היא מועילה לאדם, המשתמש בה בתבונה, להתבונן בעצמו בעד משקפת שאינה משקפתו שלו, להסיק מסקנות, להתייעל ולהתקדם.
בעבר כשאר לצורך הביקורת (אם לא היתה זו ביקורת פנים מול פנים) היה על המבקר לברור היטב את מילותיו, לעלותם על גבי הספר, ושם נשארו הם חקוקים לעד, קל יותר היה לסמוך על דבריו, קל יותר היה להאמין כי עומד הוא מאחורי דברי הביקורת אותם כתב, אבל במאה העשרים ואחת דומה כי חלף עידן זה מן העולם, כיום כל ילדון מעלה דברי ביקורת כאלה או אחרים למרחבי הרשת, ברוב הפעמים תחת עילום שם, ומשאיר את המחבר וספרו להתמודד, שלא בצדק, עם גיבובי דברים אותם הקליד בחיפזון, נער בית ספר בעל דגדוג יתר באצבעותיו.
על סוג ביקורת שכזו, אין בכוונתי לדבר, ממנה - מוטב להתעלם, להתעלם מהעיסוק בה ובעיקר להתעלם ממנה עצמה, עצם העיסוק בביקורות מסוג זה מקנה להם במה שאינה מגיעה להם.
אמנם, גם בעידן האינטרנט, מבקרים בעלי שם מחוייבים לדבריהם, הם אינם יכולים להרשות לעצמם לבקר ספר או סופר ללא הצדקה, אבל האם במקרים שכאלו הביקורת בהחלט צודקת? נראה שלא.
ראשית, המבקר, כמה שינסה להיות אובייקטיבי לעולם לא יהיה כזה, סביבתו, חייו, וערכיו, מעצבים אף דעתו, ובכלל זה גם את ביקורתו, האדם הפשוט, שלא בהכרח נגזר מאותו המקום ממנו נגזר המבקר, לא בהכרח יסכים עם המבקר, ולעיתים ימנע ממנו תענוג צרוף של קריאה מהנה, בעקבות ההליכה העיוורת אחר אותו המבקר.
שנית, המבקר, זהו תפקידו, מבקר שלעולם יחמיא ויפרגן לכל הכותבים ימצא את עצמו מהר מאד ללא פת לחם, לחם חוקו הם הסופרים והספרים, ומציאות זו,  כמה רע שזה נשמע, מחייבת אותו, במודע או שלא במודע, לעוות לפעמים את המציאות ולראות את הדברים שלא כהוויתם, חיפשתי עבורכם שתי דוגמאות בהם נתקלתי לאחרונה, אבל הם לא היחידות, ממש לא.
1. אחד הספרים הפופולריים ביותר מהתקופה הויקטוריאנית הוא הספר 'שלשה בסירה אחת' של ג'רום ק' ג'רום, הספר שופע הומור, ואף שהסופר לפי חלק מהדעות רצה להיות סופר רציני יותר, עם כל זאת יצירו היא יצירה הומוריסטית לכל הדעות.
מה מפתיע, אם כן, שאחד ממבקרי התקופה שכינויו 'הברון דה תולעת ספרים' (מבקר הספרות של העיתון פאנץ' 1889) ביקר בחריפות את הספר וכתב 'בהתחלה ציחקקתי מעט אבל אחר כך, במקום שהצחקוק יתפתח לצחוק פרוע, החלה העייפות להשתלט עלי נוכח 'ההומור האמריקני' והמשפים הזולים שמר ג'רום מספק לנו שוב...'
2. אחד הסיפורים המוצלחים ביותר של ארתור קונן דויל ממציאו של שרלוק הולמס הבלש הלונדוני הנודע הוא ללא ספק 'כלבם של בני בסקרוויל', במהלך הסיפור פוגש הולמס את ד"ר מורטימר במהלך השיחה ביניהם מורה ד"ר מורטימר על נחיצות העניין בכך שבעוד שעה ורבע עליו לפגוש בסר הנרי בסקרוויל, לאחר כמה שאלות, אומר ד"ר מורטימר כי בעוד שעה וחמש דקות יפגוש את סר הנרי המוזכר, מבקרי הולמס עמדו על הפלא לאן נעלמו להם עשר דקות בתוך שתי שאלות של הולמס.
לקורא מן הצד נשמעת הביקורת ביקורת עניינית, אבל אם ימשיך הקורא לקרוא עוד כמה שורות בספר יראה שה'טעות' חוזרת על עצמה שוב ואחרי כמה שאלות אומר מר ורטהימר כי הפגישה תערך בעוד חמישים דקות, מבקרי הולמס חוזרים על השאלה איך חלפה בזמן קצר כל כך עוד רבע שעה.
כל קורא משכיל יבין שלא יתכן שדבר כזה נעלם מעיניו של ארתור קונן דויל, הדבר ברור כי כוונתו של המחבר היתה להציג את ד"ר מורטימר כדוחק בהולמס למהר בעקבות נחיצות הפרשה, ובשל כך ממהר ד"ר מורטימר את השעון, תופעה מוכרת שלדעתי היתה קיימת אף אצל אותם מבקרים.
ההיסטוריה הוכיחה, שגם ספריו של ארתור קונן דויל כמו גם ספריו של ג'רום ק' ג'רום תפסו את מקומם בשורה הראשונה בספרות הויקטוריאנית, והוכיחה גם שביקורת גם אם נכתבה על ידי מבקרים ידועי שם, אינה תמיד אובייקטיבית ואינה תמיד קולעת לאמת.
על הביקורת להגביר את פעילותם של חיישני האזהרה שלנו, אך לא להשבית אותם.