בפרשת השבוע נקרא על מצוות השמיטה והיובל, בשנת השמיטה (כדוגמת השנה) נאסר על תושבי ארץ ישראל לעבד את אדמתם, ולאחר שבע שמיטות (49 שנים) מגיעה שנת היובל, בה אסורה עבודת האדמה כמו בשמיטה.
 
הקושי הכרוך בשמירת השמיטה, מתחזק בכפליים בשנת היובל, היות והיבול של השנה ה-48, צריך להספיק לשלוש שנים, דבר שנראה בלתי אפשרי.
הקושי הזה נראה כל כך מופרך ובלתי אפשרי,עד כדי כך שבתורה עצמה מתוארת הדילמה שמתלווה למצווה הזו- ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו״?
ועל זה באה תשובת התורה- ״וצויתי את ברכתי לכם״...
 
רבי אברהם בן הרמב״ם בספרו ״המספיק לעובדי ה׳ ״ בפרק הבטחון כותב- ״וגם ציוויו יתעלה, להימנע מזריעה וקצירה ולהפקיר את יבול הארץ בשמה השביעית ובשנת היובל, מושתת על יסוד הבטחון ומפורש בלשון התורה- ׳וכי תאמרו מה נאכל... וציוויתי את ברכתי׳...
ועקר הבטחון הוא חיזוק האמונה, כי ה׳ יתעלה הוא הבורא והמפרנס, המחיה והממית, המחליא והמרפא, המעשיר והמרושש״...
 
זאת אומרת שיהודי חקלאי בארץ ישראל שיטוש את אדמתו ולא יזרע, עושה זאת בעקבות ציווי ה׳. ולמרות שזהו צעד בלתי אחראי בעליל, שיותיר אותו ללא מקור פרנסה ומחיה, עם כל זאת הוא בוטח באלוקיו שיספק את צרכיו.
 
מחקריהם של כהנמן וטברסקי על השיפוט האינטואיטיבי (שזכו בפרס נובל) מציגים הטיות חשיבה אוניברסליות המאפיינות את החשיבה האנושית.
בהיוריסטיקת היציגות, הם מדגימים את ההטיה- ״תפיסה מוטעית של מקריות״.
כולנו בדרך כלל מזהים פיזור וגיוון עם מקריות, וזה גורם למשל למהמרים, לשגות ב"חוק המספרים הקטנים", ולחשוב שבמדגם קטן יהיה פיזור סטטיסטי כמו במדגם גדול ומייצג, ואם הקוביה העלתה עד כה מספר תוצאות, היא בודאי תעלה את המספרים האחרים בפעמים הבאות.
וזוהי שגיאה משום שאלו מאורעות בלתי תלויים, ויש סיכוי זהה לתוצאות שונות או זהות, בכל הטלות הקוביה, ולכן אין טעם להמר על מספר חדש, יותר מלדבוק במספר הישן.
 
בחיי היום יום, אנחנו מושפעים מעקרונות הביהביוריזם של הלמידה וההתניה האופרנטית. אם ניסינו לבצע משימה כל שהיא והצלחנו, ואנחנו מיחסים את ההצלחה ליכולת האישית שלנו, אזי נמשיך לבצע אותה. ולעומת זאת אם נכשלנו בה ואנחנו מיחסים את הכשלון לחוסר היכולת שלנו, אזי נרים ידיים ולא ננסה לבצע אותה בשנית.
אולם, על פי חוק המספרים הגדולים בכל תופעה בעולם יש שונות ופיזור, ובמדגם גדול דיו, נקבל התפלגות סטטיסטית של סטיות תקן לשני צידי ההתפלגות.
 
אם כן, במבט אתאיסטי, אדם מנחה את עצמו לפי הצלחות וכשלונות העבר שלו, והוא חי בסטרס מתוך רצון להימנע מכישלון, ומתוך תקוה ואופטימיות שגם אחרי שהוא יעשה הכל לפי הספר כמו שצריך, הוא לא יהיה אחד מתוך סטיות התקן של כשלון, אלא יצליח בהתאם להשקעה שלו, ויהיה ממוקם בצד הנכון של ההתפלגות.
 
לעומת זאת האדם המאמין, שם את כובד המשקל במקום אחר לגמרי, ונתאר זאת בעזרת ציטוט נוסף של רבי אברהם בן הרמב״ם- ״הבטחון המוטל על כל שומרי הדת הוא- שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם וברור בליבו שהעילות הטבעיות והאמצעים הרגילים מסורים בידי השגחה אלוהית פרטית לגביי כל אחד ואחד, לכל זמן ולכל מצב. וברצותו יתעלה העילות הולכות בדרכן הטבעית שהתותה להן, וברצונו סוטות הן מדרכן הרגילה וחורגות מתוך טבען. ומשל לכך היא העובדה כי לחם חטים ובשר כבש ויין, מחוללים באדם ברגיל דם משובח ותזונתם מוסיפה לו כח ובריאות... והשימוש בתרופות מצננות ומאכלים קרים בשעת קדחת... יעבור החולי ותחזור הבריאות. כל הגורמים הטבעיים הללו כפופים לחפצו ורצונו יתעלה, ועל פי פקודתו ורשותו הם פועלים על רוב בני האדם לפי טבעם בדרך הידועה לכל, ובפקודתו ורצונו פועלים הם לפעמים בדרך ההפוכה מזו שנוצרו לה... ולכן מי שנגזר עליו בחכמתו יתעלה שיענש על ידי חולי, אפילו יאכל מאכלים משופרא דשופרא הריהם מחוללים בו דם נשחת ומזיגה רעה, ומולידים בו חולאים רעים, ואפילו אם יקח סמי מרפא לא יועילוהו... ומי ששומע למצוותיו...אפילו יאכל מאכלים נפסדים בהיותו אנוס לכך,לא ישחיתו את דמו. וגם אם נפל למשכב מסיבת איזה עונש, יתרפא בלא תרופה או בתרופה פשוטה בתכלית הפשטות״...
 
רבי אברהם מתאר לנו דוגמאות של מצבים שונים, בהם התוצאה יכולה להיות אחת משתים.
האם הרופא יאבחן אותי טוב? האם המראיין יתרשם מקורות החיים שלי? האם אספיק את הרכבת או האוטובוס? האם אדע לדבר אל ליבה של הבחורה בדייט?
דוגמאות כאלו יש למכביר, והמכנה המשותף שלהן הוא- שאין להן נוסחה מושלמת להצלחה, כי אולי הרופא המומחה יהיה עייף? אולי הבחורה כלל לא תהיה מרוכזת? אולי המראיין מראש לא יאהב את הפרצוף שלי?
ובכן, מה באמת יקבע מה יקרה?
האתאיסט יכול לעשות את המקסימום, ולקוות שכלום לא יתפשל. הוא יתלבש יפה לדייט ולראיון, וילך לרופא המומחה ביותר. ואחרי כל זה לא נותר לו אלא לקוות שהכל ילך כשורה, אך הוא יודע שיתכן שהוא יהיה אחד מתוך סטיות התקן השליליות של ההתפלגות, למרות כל ההשתדלות.
 
לעומת זאת המאמין הבוטח חושב בצורה שונה לחלוטין, והוא מאמין בהשגחה הפרטית של הבורא עליו, שקובעת האם האוטובוס שלו יתעכב או ימהר, האם הרופא ישכיל לאבחן אותו נכונה, והאם הוא ימצא נושאי שיחה שיעניינו את הבחורה בדייט.
בחשיבה כזאת הקרויה ״בטחון״ ,יש בעצם הכרה בחוק המספרים הקטנים שהזכרנו מקודם, ובכך שכל מאורע הינו בלתי תלוי בקודמיו, אלא תלוי במה שנגזר עליו בשמים, אם בגלל חטאי האדם ואם בגלל זכויותיו, ויש לו את האפשרות להתפלל ולייחל לעזרת בוראו שיצליח את דרכו.
כי אם נגזר עליו להפסיד כסף, גם המכונאי המוסמך ביותר לא יבחין בתקלה ברכבו, ואם נגזר עליו להתארס גם אם לא התלבש בצורה מושכת במיוחד, הוא ימצא חן בעיני הדייט שלו...
וכדברי הרמב"ן המפורסמים- "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו"...
 
מצוות השמיטה שמטרתה ללמד אותנו את מידת הבטחון, מראה לנו שבחיים, במדגם גדול דיו עם התפלגות סטטיסטית מייצגת, שבתחום שיפוטו של "חוק המספרים הגדולים". גם שם הפיזור והשונות אינם מקריים, אלא אנחנו מסורים בידיה של ההשגחה הפרטית האלוהית, וסיכויי ההצלחה או הכשלון המקריים כביכול, בסטיות מן הממוצע, תלויים במעשינו ובמה שנגזר עלינו בעקבותיהם. ולכן מי שישמור את השמיטה השביעית, יוכל להתפרנס מהיבול לשלושת השנים הבאות, היות וברכת האלוקים תשרה ביבול שיגדל בשדותיו.
 
חז"ל כינו את סדר זרעים שבששה סדרי משנה- "אמונה" , מפני שהחקלאי "מאמין בחי עולמים, וזורע". דהיינו שהוא תלוי באיתני הטבע שיברכו את יבולו, ועיניו נשואות בתפילה לאלוקיו שיברך את מעשי ידיו.
בעצם כולנו בחיינו, בכל מעשה והשקעה שלנו, זורעים מאמץ ועמל, ועינינו נשואות באמונה ותפילה לאבינו שבשמים, בתקוה שישלח ברכה והצלחה במעשינו, ומכח האמונה והבטחון אנחנו זוכים למצוא חן בעיני הבורא, כפי שכתוב " והבוטח בה׳ חסד יסובבנו"