טוב..זה קצת מבאס,בכל זאת הילד תכף עולה לאוטובוס והחופש שלו נלקח ממנו ל-3 שנים...3 שנים בהם הוא יהיה רכוש צה"ל
זה יום עצוב,כולם בבקו"ם מתרגשים ובוכים...אמא בהתמוטטות עצבים ואבא מתרגש אך הוא לא כזה טוב בלהחצין רגשות...וזהו הגיע הרגע,הוא עולה לאוטובוס והגוף מלא ברעידות,כולם בוכים צועקים מתרגשים וכל זה בשביל מה? בשביל נסיעה של דקה וחצי עד לתוך הבסיס לעבור שרשרת חיול.
טוב,אז היילד התגייס קיבל מדים,דיסקית,עבר חיסון,וזהו..ל-ט-י-ר-ו-נ-ו-ת-!!! ושם? שם הוא מקבל את הזעזוע האמיתי...שם הוא מבין שהצבא זה לא בסדר,שם אי אפשר לבהבריז ולעשות מה שעולה על דעתו....אפילו כדי לגשת לנוחיות הוא צריך לשאול את המפקדת..ולא סתם לשאול אלה גם בטון המשפיל של " הקשב המפקדת אפשר ללכת לשירותים?" הוא מתחיל להרגיש מה זה להיות חייל..פתאום לקום בשעות מוקדמות להסתובב עם נשק ולקחת עליו אחריות שהוא לא ייאבד או יישכח...מריצים אותו כל היום ומראים לו מה זה להיות חייל,למרות שבתאכלס בשירות הסדיר זה ממש לא ככה,אבל אין ספק שהטירונות משאירה את החותמת שלה . ניגמרה הטירונות,טקס השבעה...כולם מתרגשים,מבינים כמה שהילד גדל והופ הוא כבר חייל... רואים אותו פעם ראשונה על מדים,רואים את הילד מתבגר לוקח אחריות מבין שכאן אין משחקים. ואז הוא מגיע לשירות הסדיר...ופה באמת מבינים מהם הקשיים שבלהיות חייל. בצה"ל יש המון חוקים והמון המון קשיים...אבל אחרי כל זה מה שהכי חשוב כדי להינות בשירות בשירות,הוא למצות את עצמך עד הסוף. לא לוותר אף פעם על התפקיד שאתה רוצה,לא לתת שישבצו אותך במקום בו אתה לא מרגיש שאתה עושה משהו...צריך להילחם,והרבה. קשה להיות חייל,לחיות ממשכורת של 350 ש"ח בחודש,שזה בקושי מספיק ליציאה בסוף שבוע...אך תמיד אפשר להוציא אישור עבודה ולעבוד בזמן הפנוי. לכל בעיה יש פיתרון אך מה שהכי חשוב הוא לעמוד מאחורי המילה שלכם ולהילחם על מה שאתה באמת רוצה. כי רגל על רגל יכולת לשבת גם בבית.....